הטיפוס על ה- EL CAP ועל ה- GRANG JORASSES

GRANG JORASSES

קיץ 2024

מאז שאני זוכר את עצמי הטבע, הנוף הפראי וההרים ריתקו אותי ומשכו את ליבי. לפני שנחשפתי לתחום הטיפוס, הבעתי את אהבתי לטבע דרך טיולים רגליים, אופני הרים, אופנועים וכל אמצעי שדרכו אוכל לחוות את המרחבים הפתוחים. כאשר גיליתי את הטיפוס לפני כ-10 שנים, ישר ראיתי בכך דרך חדשה ומרגשת לחוות את העוצמות של הטבע. בהתחלה היה זה בטיפוס במצוקי ירושלים והסביבה, ולאחר שיחרורי מהצבא המשכתי למסעות טיפוס ברחבי העולם שכללו טיפוס על הרים בפטגוניה דרך הרי האנדים הגבוהים של פרו ועד לרוקיז בקנדה.

לאחר שנים של צבירת ניסיון בכל תחומי הטיפוס - טראד, מולטי פיץ, טיפוס על הרים גבוהים, קרח, הובלת משלחות לחו"ל ואין ספור ימי הדרכה בארץ ומחוצה לה - התבהרה בפני מטרה ברורה: לטפס מסלול עם מספר רב של מקטעים שידרוש ממני להביא לידי ביטוי את כל היכולות שצברתי לאורך השנים במסלול אחד. אט אט התכנסו לנגד עיניי שני מסלולים: הראשון הוא אחד המסלולים המפורסמים ביותר בעולם, THE NOSE על ה EL CAPITAN ביוסמטי, והשני הוא ה WALKER SPUR על ה GRANG JORASSES שבאלפים הגבוהים.

אני מול הנוף של פארק Yosemite

על אף שאורכם של שני המסלולים הללו כמעט זהה, 1000 ו1200 מטר, הם שונים מאוד אחד מהשני מבחינת הסגנון, היכולות והמחויבות שהטיפוס עליהם דורש. בכתבה זו אתמקד בטיפוס האחרון שלי על ה- GRAND JORASSE, אך בכדי שאוכל להעביר את החוויה הכוללת שלי מהתקופה האחרונה אספר תחילה על גיחת הטיפוס שהייתה בחודש מאי האחרון ליוסמטי, ועל כך שבעצם שני המסלולים האלה ביחד הגשימו את המטרה ששנים ציפיתי והתכוננתי כדי לממשה.

שאול באחד מטיפוס ההכנה על ה NOSE

בחודש אפריל התבשרנו אישתי (חורש) ואני שאנחנו מצפים לתינוקת. מעבר לשמחה ולהתרגשות, הבנתי שהקיץ הקרוב עלול להיות הזמן הטוב והפנוי ביותר להרפתקה גדולה בשנים הקרובות טרם אהפוך לאבא. בהחלטה די ספונטנית החלטנו שאול אורן ואני לטוס לטפס שני מסלולים על ה- EL CAPITAN שבפארק יוסמיטי שבקליפורניה. ראשית, ראוי לציין שצריך לתת הרבה כבוד והערכה לחורש שאפשרה לי לנסוע כאשר היא עם בחילות של תחילת הריון בבית, באמת דבר לא מובן מאליו (אין עליך). מבחינת ציר הזמן, הגענו ליוסמטי באמצע חודש מאי והתכנון היה להתחיל בלטפס את המסלול LURKING FEAR שנמצא בצידו המערבי של ה- EL CAP ואורכו כ- 700 מטר. על המסלול בילינו לילה אחד וסה"כ לקח לנו יום וחצי לטפס אותו. לאחר שראינו שאנחנו עובדים טוב כצוות החלטנו שהגיע הזמן לטפס את המסלול שלשמו נסענו- THE NOSE. מכיוון שחלון מזג האוויר היה פשוט מושלם, החלטנו לטפס עליו שלושה ימים בלבד לאחר שירדנו מהמסלול הקודם.

שאול מול ה EL CAP

למי שלא מכיר, המסלול THE NOSE הוא באורך של כ- 1000 מטר תלולים ומרשימים. הרבה מאוד מטפסים מכל העולם מגיעים ליוסמטי על מנת לנסות לטפס אותו בגלל המוניטין הרב שהמסלול הזה צבר לאורך השנים (המסלול הראשון שנפתח על ה- EL CAP עוד בשנות החמישים). עד היום רוב המטפסים שמנסים לטפס את הקו יורדים ממנו באמצע ללא הצלחה וזאת כתוצאה מתכנון לקוי, חוסר בניסיון, מזג האוויר וקושי פיזי. גם אני נחלתי כישלון על המסלול כאשר ניסיתי לטפס אותו בפעם הראשונה בשנת 2017 ונטשתי באמצע לאחר לילה רטוב וקפוא (במיוחד!) במקטע מספר 12 של המסלול (מתוך 32 סה"כ).

את המסלול לוקח לטפס בין שעה חמישים ושמונה לארבעה ימים. הכל תלוי מי אתה, כמה טוב אתה מטפס וכמה ציוד אתה לוקח. את רוב המסלול כמעט כל המטפסים עושים ב-AID (טיפוס מלאכותי), זאת אומרת ש'מושכים על ציוד' ופחות מ- 20 מטפסים עד היום הצליחו לטפס את המסלול מתחילתו ועד סופו ב "FREE" (מבלי למשוך ולהיעזר בציוד בזמן הטיפוס).

על אף אורכו ותלילותו, המסלול די ברור, וכשאני אומר 'ברור' אני מתכוון שפשוט יחסית להתמצא עליו. קו הטיפוס הוא די אינטואיטיבי, איכות הסלע טובה והגישה אל ההר מאוד פשוטה (10 דק' הליכה מהכביש). דבר נוסף שהופך את המסלול לפופלארי מאוד היא העובדה שאפשר לנטוש בכל רגע ובכל שלב ולגלוש חזרה אל הקרקע, דבר שמוריד מאוד את רמת המחויבות של המסלול.

אני מוביל פיץ "טרוורסט" על ה LURKING FEAR

טיפסנו ה- THE NOSE ב- 35 שעות עם תיק ציוד קטן יחסית, מה שאיפשר לנו לזוז בקצב מהיר. בילינו לילה אחד במקטע מספר 17 על מדף סלע קטנטן בתנוחת 'עובר' שאז הרגיש לנו כמקום שינה גרוע (הטיפוס על GRANG JORASSES יגדיר מחדש מהו מקום שינה גרוע באמת). לאחר יממה של טיפוס, בשעה 19:00 בערב, הגענו לפסגתו של ה- EL CAP כאשר אנו מאושרים ותשושים. על יוסמטי והטיפוס שם עוד אקדיש כתבה מלאה, אבל כעת ארצה לעבור לנושא העיקרי של הכתבה הזאת.

לילה על מדף ב EL CAP

חלק שני - GRANG JORASSES

את גיחת הקיץ הקבועה לשאמוני תכננתי לעשות עם בנג'י לנדאו, השותף הקבוע שלי בשנים האחרונות להרפתקאות בהרי האלפים. כחודש לפני הטיסה, בנג'י עדכן אותי שבגלל בעיה רפואית ייתכן שהוא לא יוכל לטוס השנה לטפס. ההודעה הזאת הציבה בפני בלת"ם לא פשוט של חיפוש פרטנר חלופי לטיפוס שיהיה מספיק חזק ומנוסה והכי חשוב- שנסתדר טוב ביחד. מציאת פרטנר ישראלי להרים זאת משימה לא קלה בכלל, מה שהפך את החלום לטפס הקיץ על מסלול ארוך ומחייב, לכמעט פנטזיה שלא ניתן לממש. אחרי גישושים ומחשבה הגעתי לאודי ברוך. אודי, למי שלא מכיר, הוא מטפס ספורטיבי מאוד מאוד חזק ומוכשר עם הרבה ניסיון על סלע. אודי טיפס במשך השנים הרבה מסלולים מורכבים בוואדי רם ובכללי הוא בנאדם חזק והרפתקני. הקאצ' היחידי היה שהתכנית הייתה לטפס מסלול שמשלב אלמנטים אלפיניים בעוד שלאודי אין הרבה ניסיון קודם בטיפוס "אלפיני". העובדה הזאת גרמה לנו לתהות האם לעלות על מסלולים ארוכים ומחייבים עם אלמנטים של התנהלות בקרח ושלג הם הבחירה הנכונה, או שנכון יהיה לבחור מסלולי סלע שלא מצריכים הרבה ידע אלפיני. בגלל ביטולי הטיסות, ההחלטה על איזה מסלול לטפס הייתה נראת כמו בעיה קטנה לעומת השאלה "האם בכלל נצליח להגיע לשאמוני הקיץ?".

כוס יין ראשונה בשאמוני לאחר מסע מפרך

אז מדוע בעצם כל כך רציתי לטפס על ה- GRAND JORASSES ?

פסגת ה- GRAND JORASSES נישאת לגובה של 4210 מטר מעל פני הים, ובה עובר הגבול בין איטליה לצרפת. יש עשרות קווי טיפוס שונים שעולים על ה- GRAND JORASSES ורובם מטופסים בעונת החורף בעזרת טיפוס קרח. בעונת הקיץ, כאשר רוב הקרח והשלג שנמצאים על הדופן הצפוני של ההר נמסים, נחשף ריג' (מעין שלוחה) סלע יפייפה שמטפס מהקרחון ששוכן בבסיס ההר ועד לקודקודו. לאורך הריג' ישנו אחד ממסלולי הטיפוס סלע הכי מפורסמים, ארוכים וקשים באלפים הנקרא- WALKER SPUR. אורכו של המסלול הוא 1200 מטר ומשך הטיפוס עליו נע בין שניים לשלושה ימים.

המסלול WALKER SPUR מטפס לאורך המפנה הצפוני והתלול שנמצא בצד הצרפתי בעוד שהירידה חזרה נמצאת בצד הדרומי והמתון יותר שיורד לאיטליה. כדי להגיע למסלול צריך ללכת כמה שעות על קרחון, לחצות בזהירות קרווסים (חריצים בקרח) ולנוע בסביבה כמעט ארקטית ולא סלחנית.

המסלול שלנו Walker Spur

בשונה מהטיפוס על THE NOSE, ההתמצאות לאורך המסלול אינה קלה ואפילו מאתגרת מאוד. איכות הסלע ברוב המסלול אינה טובה בלשון המעטה ואין אפשרות לגרור תיק ציוד אחריך מכיוון שהקו אינו תלול ויישר מספיק. דבר שמאלץ לטפס עם כל הציוד לשלושה ימים על הגב. אם כל הדברים הללו לא מספיקים, גם כאשר המסלול נמצא בתנאים יבשים שטובים לטיפוס סלע (בדרך כלל באוגוסט) עדיין נשארים מקטעים מצופים בקרח שאותם צריך לטפס בטיפוס MIX (גם סלע וגם קרח בו זמנית).

סוף סוף זה קורה.

לאחר ביטולים ושינויים בלתי פוסקים של הטיסות בגלל המצב במדינה, סוף סוף הצלחנו לטוס והגענו לשאמוני. אני הגעתי יום לפני אודי בעוד שלאודי הייתה טיסה של 24 שעות+ שתי רכבות ואוטובוס עד לשאמוני. הוא נחת בדירת ה AIR B&B בארבע לפנות בוקר אחרי מסע ארוך ומתיש. לאחר לילה בלי הרבה שינה קמנו בבוקר, שתינו קפה והתחלנו להבין מה אנחנו עושים עם החיים שלנו.

הכל ארוז, המבורגר אחרון לפני היציאה להרים

למזלנו התחזית הייתה מושלמת לימים הקרובים! חמישה ימים בלי סיכוי לגשם בשאמוני זה חלון הזדמנויות שאסור לפספס. דבר חיובי נוסף היה הדיווחים על התנאים הטובים שישנם כרגע על ה- WALKER SPUR. בהחלטה של רגע הודעתי לאודי שאנחנו הולכים לטפס את המסלול שעד לאותה שניה הוא לא שמע את שמו מעולם. ניסיתי להגיד "שמע זה אחד הקווים היותר קשוחים וארוכים באלפים אבל אנחנו נהיה בסדר". אודי לא שאל הרבה שאלות ומכיוון שהוא בחור זורם סה"כ החלטנו שאנחנו הולכים על כל הקופה ומנסים לטפס את המסלול.

תחזית מושלמת!

אז לפני שאתם אומרים "זה מעשה לא אחראי", הרשו לי להסביר שיכול להיות שאתם צודקים, אבל- מזג אוויר מושלם+ תנאים טובים על המסלול הם דבר די נדיר שלא קורה בכל שנה והרגשתי בכל ליבי שהזדמנות כזאת אני לא יכול לפספס. מפה לשם התארגנו מהר, דחפנו את כל החפצים המיותרים שלנו לכל מני מקומות מפוקפקים שהסכימו לשמור עליהם ולקחנו את הרכבת "Train du Montenvers" אל הקרחון " Mer de Glace". כשהגענו לתחנה גילינו שהרכבל שיורד לקרחון כבר סגור. בעזרת החוצפה \ התושייה הישראלית של אודי הצלחנו לשכנע את מפעילי הרכבל שיורד אל הקרחון להכניס אותנו לתוך הגונדולה האחרונה על אף שהרכבל נסגר.שמחים וטובי לב הגענו סוף סוף לקרחון. מרגע זה עמדה בפנינו הליכה של כ- 4 שעות עד לבקתה Refuge de Leschaux שאליה הגענו בשעה 20:00 בערב. עם הגעתנו, האחראית של הביקתה בישרה לנו שהלילה הבקתה בתפוסה מלאה ורק מחר יהיה לנו מקום לישון. היא הוסיפה וציינה שבערך 15 דק' הליכה "קלילה" בהמשך השביל יש מקום טוב לישון עם מים זורמים. מפה לשם אחרי שעה של עלייה בדרדרת וסולמות הגענו לבולדר גדול ששם החלטנו לישון בלילה. למרבה הבאסה לא היה זכר לשפע המים שהיא הבטיחה, דבר שאילץ אותנו להמיס שלג. צנחנו לתוך שקי השינה ולא יצאנו מהם לפחות 8 שעות.

אחרי לילה ארוך וטוב, התעוררנו בבוקר והלכנו לטפס מסלול סלע יחסית קצר (250 מטר) כדי לתחמם. לאחר שני מקטעים החל לרדת עלינו גשם כבד, גלשנו מהר לקרקע ורצנו לבקתה. מותשים ורטובים אכלנו ארוחת צהריים טובה, עשינו שנ"צ והתאוששנו. בבקתה הכרנו זוג מטפסים ספרדים בשנות ה50 לחייהם שהציגו את עצמם כמטפסים מנוסים בהרים. אחד מהם אמר לנו שהוא טיפס כבר פעמיים את הגראנד ג'ורס בחורף ושהוא יעזור לנו במקטעים שדורשים טיפוס MIX (טיפוס משולב בין קרח לסלע) דבר שהרגיע אותנו מאוד מכיוון שלשנינו לא היה באמת ניסיון בסגנון הטיפוס הזה לפני כן.

אחרי לילה חמים ונעים ראשון בהרים

אחרי לילה די חמים על סף המחניק ומלא בנחירות מטפסים אירופאיים, קמנו ב4:00 לפנות בבוקר והתחלנו את ההליכה לעבר ההר. לאחר שלוש שעות של הליכה על הקרחון שבמהלכם היינו צריכים לנווט בין שדה קרווסים (סדקים בקרח) הגענו לבסיס המצוק. הזוג הספרדי יצא לפנינו וכבר התחיל לטפס.

הורדנו את ציוד הקרח, ארגנו את התיקים, נעלנו את נעלי הטיפוס והתחלנו במסענו הוורטיקלי במעלה ההר. לאחר שני מקטעים לא קשים אבל עם הרבה מאוד סלע מתפרק, הבנו שהדבר הנכון הוא לטפס ב"Moving together" שהיא שיטת אבטחה שכל אחד מאיתנו קשור לצד אחד של החבל ומטפסים בו זמנית עם מספר עגינות בינינו. לאחר שעה וחצי של טיפוס, שכללו 200 מטר של בלוקים של גרניט במשקל טונות שלא מחוברים אחד לשני, הגענו לסלע תלול וקצת יותר יציב . למרבה הפתעתנו הסתכלנו בגייד בוק והבנו שרק מפה הם מתחילים למספר את המקטעים! כך שאחרי שעה וחצי של טיפוס בעצם עוד לא התחלנו בכלל לטפס את הקו לפי הספר ושלפנינו מחכים עוד לא פחות מ40 מקטעים!

אור ראשון

למרות התדהמה, התעשתנו על עצמינו והתחלנו לטפס. דרך אגב, מסתבר שלהיות עם תיק של 15 קילו על הגב לא מקל כל כך על התנועה ועל הטיפוס, בעיקר כאשר הסלע מאוד לא יציב וצריך להיות מאוד שקולים בכל צעד ובכל אחיזה שמחזיקים . כבר לאחר שני מקטעים פגשנו את הזוג הספרדי כשהם תקועים ואובדי עצות על המקטע שקיבל את הדירוג הספורטיבי הכי גבוה במסלול (6A). בטח המטפסים מבינכם תוהים לעצמם "מה כל כך מסובך ב 6A ?". אז מסתבר שבשנות החמישים הדירוגים היו קצת שונים וה 6A הספיציפי הזה לא מרגיש כמו הדירוג שאנו מכירים היום. מה שגם לעיתים די תכופות הקשר בין דירוג על מסלול אלפיני רב מקטעי לבין דירוג על מסלול ספורטיבי במצוק, הוא מקרי בהחלט.

בסופו של דבר הצענו להם שאנחנו נוביל את המקטע במקומם ונקשור להם את החבל למעלה כך שהם יכולו לטפס על החבל ולא להוביל את המקטע. בדיעבד לא ידענו שהמחווה הקטנה הזאת תהיה תקדים לעוד המון "מחוות קטנות" שאנו נעניק לזוג הספרדים במשך שלושת הימים הבאים.

אתנחתא קלה מול הנוף

המשכנו להוביל במרץ מקטע אחר מקטע כאשר המטרה הייתה להגיע ל- BIVI (מדף שאפשר לישון בו) שבספר מצויין שיש בו מצבור של שלג שניתן להמיס. בגלל כל מני התעקבויות, כאשר אנחנו 3 מקטעים מתחת למקום השינה המיוחל ואני שועט קדימה כאילו אין מחר, אודי (בתבונה רבה יש לומר) בישר לי שלא כדאי להמשיך לטפס בחושך (החלטה טובה סה"כ) ואנחנו נישן במקום שאליו הגענו. בגלל שמיהרנו להגיע למקום הלינה, יצא שפסחנו על משטח שינה מעולה שמתאים לשני אנשים. עברנו את מקום הלינה הטוב רק בכמה עשרות מטרים, ולאחר מספר דק' הזוג הספרדי הגיעו אליו ותפסו אותו בעוד אודי ואני מסתפקים בשני משטחי אבן עלובים שבקושי הספיקו לחצי גוף. השעה הייתה 20:30 בערב והשמש כבר כמעט נעלמת ופתאום נופלת ההבנה שיש בעיה נוספת ואולי חמורה בהרבה ממשטח השינה העלוב- אין לנו מים. בגלל שתיכננו להגיע למדף המיוחל שיש בו שלג שאותו ניתן להפשיר ולשתות, לקחנו מלכתחילה מים רק ליום אחד (גם ככה התיקים היו מאוד כבדים), כך שהגענו לנקודה הזאת עם חצי ליטר מים מהולים בכדור איזוטון (כדור עם מלחים ומגנזיום) לשנינו. מקום השינה הגרוע בשילוב המחסור במים גרם לשנינו תחושת אי נוחות ואפילו גם לקצת חשש. כמעיין אקט של התגרות מצד ההר, לאורך כל הזמן פילח את האוויר רעש של מפל מים רעננים שזרם ממש לידינו בקולוור (ערוץ בסלע). כמעיין "פאטה מורגנה" המים היו קרובים אבל ממש לא בהישג ידינו. אודי בנסיון גלישה נואש ניסה להגיע למפל, אך ללא הצלחה. בלית ברירה נאלצנו להסתפק במה שיש ורק לחלום על המים. בישלנו מנה חמה עם המים המהולים באיזוטון בטעם לימונדה והלכנו לישון עייפים וצמאים. במהלך הלילה מתנהל מאבק עיקש בין הגוף לשינה. מצד אחד שום תנוחת גוף לא מספקת ולא נוחה מספיק כדי לשרר את טונוס השרירים, אך מהצד השני הגוף כל כך עייף שאיכשהו פשוט נרדמים. בכל חצי שעה מתעוררים בבהלה מרעש של סלעים מתנפצים או לחילופין בגלל שחלק אחר מהגוף נרדם ומשותק לחלוטין. בצורה הזאת עוברות להן 6 שעות תמימות של לילה מלא בהזיות בתוך שק השינה כאשר רוח אלפינית מנשבת סביבך ומבקשת להכנס לתוך השק"ש ולהקפיא את הגוף.

לילה על הצוק.

חמש בבוקר ועדיין אין אור, אבל אנחנו קמים. חייבים להתארגן מהר ולהמשיך לטפס בכדי לעמוד בלוח הזמנים (גם ככה היינו קצת בפיגור מהתוכנית המקורית). בלי טיפת מים התחלנו להוביל שלושה מקטעים לא פשוטים עם סלע מפוקפוק למדי עד שהגענו למקום הלינה המקורי עם הקרח המיוחל. בהרים שום דבר אינו בחינם וההגעה למקום בו נמצא הקרח הייתה משימה לא פשוטה שאילצה אותי להוביל מקטע לא מאובטח שנמצא מחוץ לקו המסלול ולרדת חזרה בטיפוס למטה. באקט די מפחיד הצלחתי לחצוב לנו גושי קרח בעזרת הגרזן ולהכניס אותם לתוך שק בד. טיפסתי חזרה למטה תוך כדי שאני מוציא לעצמי את נקודות האבטוח. לבסוף משלוח הקרח הגיע ואודי החל במלאכת המסת הקרח בעזרת הגזייה. בשלב הזה גם זוג הספרדים הגיעו אלינו ובמבטים נואשים ביקשו מאיתנו לחלוק איתם את הקרח שהורדנו. עד לאותו הרגע אודי ואני שתינו רק שניים וחצי ליטר כל אחד במשך 26 שעות. הרגע שבוא לגמנו את הנוזל הקר והמלא בבוץ וגושי הגרניט הקטנים היה מושלם וזכור לי היטב עד עכשיו. מנקודה זו המשכנו להוביל עד למקטע מספר 28 שם החל החלק "הכיף" באמת.

המסלול מכוסה בקרח ושלג

ממקטע 28 ואלך היו חלקים במסלול שהיו מכוסים בקרח דבר שדרש מאיתנו להוביל אותם במיקס (טיפוס משולב של קרח וסלע). זוכרים שסיפרתי על כך שהספרדים הציגו את עצמם כמנוסים בסוג הזה של הטיפוס? אז מסתבר שבשעת הביצוע הם היו פחות מנוסים ממה שהם סיפרו וגם הם חששו להוביל את מקטעי הטיפוס הללו. עם הרבה נחישות ותקווה לטוב התחלתי לטפס את מקטע הטיפוס המשולב הראשון, שהיה סוג של ארובה מכוסה בשכבה דקיקה של קרח עם סלע מתפורר מהצדדים. בגלל שהסלע התפורר לא היה מקום למקם עגינות בסלע, ובנוסף מכיוון שהקרח היה דק לא היה ניתן לשים ברגי קרח, כך שאבטחת הפיץ' היחידה שנותרה הייתה על בסיס מספר בודד של "פיתונים" (פלאח ברזל שתוקעים בסלע בעזרת פטיש) שכולם ללא יוצא מן הכלל היו חלודים ורופפים. הקלפתי את החבל לפיתון הראשון ומשכתי קלות עם היד כדי לבדוק כמה הוא חזק. להפתעתי אחרי משיכה לא חזקה אחת הפיתון פשוט נשלף ונשאר לי ביד (זה קרה גם לפיתון אחריו). עם פחות מידי דם בפנים והרבה קללות עברו להם ארבעים דקות מפחידות ונוראיות כאשר הגעתי לתחנה מותש ועצבני.

לאחר ההובלה הזאת היה עוד מקטע של טיפוס קרח שזרם לי יותר טוב ומשם הגענו למקום הלינה. אם חשבנו שהלילה הקודם היה גרוע אז הלילה הזה הגדיר את המילה "גרוע" מחדש. לפי הספר היה סימון של מקום לינה, אבל במציאות מצאנו רק שני כוכים קטנטנים בסלע ששימשו מטפסים קודמים כשירותים. אחרי ניקוי יסודי ומבצע הנדסי ליישור השטח כאשר אנחנו נמצאים אחד מעל השני בשני מפלסים, התחלנו להתמקם לשינה. למרבה המזל אודי הצליח לשים את ידו על גוש קרח נקי שישב שם בודד ומיד התחלנו במלאכת המסתו. היינו כל כך עייפים שבמהלך תהליך ההמסה פשוט נרדמתי עם הקסדה על הסיר בזמן שהגזייה דולקת. לאחר שעה הכנו מנה חמה בטעם "צ'ילי קונקרנה" שלא הצליחה להתבשל עד הסוף. אכלנו מנת מונוסודיום גלוטומט בסגנון "אלדנטה" ועם הרבה צרבת הלכנו לישון. אני חושב שבמהלך הלילה הזה לא ישנתי יותר מ30 דק' ברציפות בגלל חלקים אחרים בגוף שלא הפסיקו להירדם וכאבו מאוד. בנוסף לכאב הפיזי, כל הזמן חלקים מההר התמוטטו ויצרו אקוסטיקה מבעיתה של מפולות, דבר שחדר לתוך החלומות והטריד את מנוחתי.

קרן שמש אחרונה

5:00 בבוקר השעון מצלצל לפני הזריחה. אני חושב שחמשת הדק'ות הללו בבוקר, היו הרגעים היחידים בכל הטירוף הזה שהעניקו לנו מעט שלווה והזדמנות להתבוננות בנוף הפראי שהקיף אותנו. בכל שלב אחר של היום הראש והמחשבות עסוקות באין ספור משימות שתכליתן היא איך להתקדם\ איך לא ליפול\ איך לשמור עלי ועל הפרטנר שלי בחיים. רגעי החסד והרומנטיקה נגוזים מהר והגיע הזמן להתניע ולצאת לדרך. מסתבר שלפרוק תיק ולארוז אותו מחדש זאת משימה לא פשוטה כאשר עומדים על משטח בגודל סנטימטרים בודדים שבסופם נפער תהום של מאות מטרים. הידיעה שכל דבר שיפול עלול לסיים את ההרפתקה ולכפות עלינו הזמנת חילוץ, הופכת את עניין האריזה למשימה כבדת משקל. אחרי אריזת התיקים התחלנו לטפס כאשר אנחנו נמצאים כבר בגובה של 4000 מטר. אוויר הבוקר קר וצלול ואנחנו מתחילים לראות את הפסגה מבצבצת למעלה. לאחר שעתיים של טיפוס מפוקפק הגענו למקטע האחרון- מקטע מספר 39. כשחשבנו שעוד רגע אנחנו מגיעים נוכחנו לגלות שהמקטע האחרון מכוסה בקרח כך שגם אותו יהיה צריך להוביל בטיפוס מיקס. בעוד שאני מתארגן להובלה, הגיעו זוג נוסף של ספרדים (מלבד הזוג שהיה איתנו עוד מההתחלה) וביחד כולם עמדו והביטו בי מתמודד עם 60 מטר של טיפוס משולב בין קרח וסלע. "כבוגר" החוויה של אתמול דווקא על המקטע הזה הרגשתי זרימה ואפילו נהניתי! מלבד גוש סלע שנתלש מידיי באמצע ההובלה ובמזל נפל חצי מטר מכל מי שהיה למטה, הטיפוס עבר חלק.

צעד אחרון לפסגה

בשעה 10:00 בבוקר הגענו לפסגה! מאושרים וצוהלים אכלנו שלג טרי, הצטלמנו ובעיקר התפוצצנו מאושר. באותו השלב לא בדיוק הבנו עד כמה מורכבת ומתישה עומדת להיות הירידה חזרה לאיטליה ומדוע בכל הספרים כתוב לא להתחיל לרדת מהפסגה לאחר השעה 12:00 אם זאת הפעם הראשונה שלכם על הפסגה. לאחר שקיפלנו והכנסנו את ציוד הסלע לתוך התיקים פתחתנו את דף ההסבר אודות הירידה והתחלנו להקביל בין ההסבר בספר לבין התוואי בשטח. דמיינו לעצמכם שאתם עומדים בשיא הגובה, הכל מוקף שלג ואין לכם כל כך הבנה מהו הכיוון הנכון שיוביל ישירות לדרך שבה אמורים לרדת. אחרי כמה דק' של חשיבה, התחלנו ללכת אחרי עקבות שראינו בשלג עד שזיהינו מדריך ולקוח אוסטריים הולכים להם על הריג'. שאלנו את המדריך האם זה הנורמל רוט? ובתגובה די קצרת רוח (שלעיתים מאפיינת מדריכי הרים אירופיים) רטן לעברנו "כן זה שם" והצביע למטה. אחרי מספר דק' הגענו לאזור עם הרבה סלעים ושביל שיורד בתלילות כלפי מטה. התחלנו לרדת בין מלא בלוקים רופפים עד שהבנו שסטינו מהמסלול. הלכנו בזהירות יתרה במורד מדרון תלול במיוחד תוך כדי השתדלות קדחתנית לא להפיל אחד על השני אבנים, זאת כאשר כל צעד גורם לתגובת שרשרת שמעיפה עשרות אבנים על הקרחון מתחתינו. לאחר הליכה מורטת עצבים של חצי שעה הגענו לקרחון. בשלב זה אנחנו בלי מים ודי מיובשים. הראש מתחיל לכאוב והשמש והקרינה מהקרחון לא משפרים את המצב. בחוסר כוחות אנחנו מחזירים שוב את הקרפונז ואת הגרזן, נקשרים אחד לשני וחוצים את הקרחון.

צילום קטן על הפסגה, חיבוק ויאללה למטה

זוכרים את הסלעים שהתגלגלו למטה כאשר אנחנו ירדנו ? כעת כאשר חצינו את הקרחון היינו בדיוק במוקד אליו כל הסלעים מתנקזים ומתגלגלים לתוכו. זה הרגיש ממש כמו רולטה רוסית כאשר צריך לחצות מעיין "שטח השמדה" ולקוות שבדיוק בזמן שנחצה אף בולדר לא יחליט להתגלגל ולרמוס אותנו. חצינו מהר והגענו שוב לריג' סלע ארוך אותו היינו צריכים לחצות בעזרת 4 גלישות של 50 מטר. מסוף הגלישות הגענו שוב לקרחון. בזמן שאנחנו מחזירים את הקרמפונז לנעליים קוטע את השקט רעש נוראי של מפולת סלעים ולנגד עינינו מתעופפים להם מאות בולדרים שרומסים את כל הנקלע לדרכם ונבלמים בתוך השלג. אנו מעכלים את המראה ומבינים שאם היינו חוצים את הקרחון חמש דק' קודם לכן, כנראה שלא היינו יוצאים משם שלמים. בשארית כוחתינו אנחנו נקשרים אחד לשני, לוקחים נשימה עמוקה וחוצים את הקרחון. בדיוק באמצע האזור הכי מסוכן אנחנו מגיעים לקיר קרח של 5-7 מטר ורטיקלי שאותו צריך לחצות בטיפוס בעוד שלכל אחד מאיתנו יש רק גרזן אחד. אני צועק לעבר אודי "תטפס את הקיר כמה שיותר מהר לפני שאיזה בולדר ימחוץ אותנו". אודי מגייס את כוחות ועולה את הקיר ואני בריצה אחריו. לוקחים עוד נשימה וממשיכים ללכת על הקרח עד שהגעתנו לריג' סלע ארוך עליו אמורים לרדת עד לאזור הבטוח.

הדרך למטה לא נגמרת

בשלב זה החלטנו שאין טעם להמשיך להתקדם כאשר אנחנו מיובשים ותשושים ושצריך לעצור לנוח. הורדנו את הציוד, הוצאנו את הגזייה והתחלנו להמיס שלג לשתייה. כל אחד שתה לפחות ליטר וחצי של מים מהולים בכדורי איזוטון וזללנו את שאריות האוכל האחרונות שהיו לנו. פשוט הרגשנו שקיבלנו את החיים שלנו בחזרה. בינתיים שני הזוגות של הספרדיים צמצמו את הפער והגיעו אלינו. משם התחלנו לרדת ביחד על הריג'. אחרי שעתיים נוספות של טיפוס כלפי מטה בכל מני מקומות מאוד מפוקפקים וחציית גשרי קרח דקים מעל קרווסים אימתניים - הגענו סוף סוף לקרקע יציבה. צוהלים ושמחים שלחנו הודעות לכל מי שדאג והתחלנו את הדרך אל העמק. ירדנו במשך שלוש שעות תמימות בשביל די תלול שביום רגיל מרגיש כמו טרק נחמד בהרים, אבל בגלל התשישות הדרך למטה הרגישה כמו נצח. כל צעד דרש הרבה מאוד מאמץ ולבסוף בשעה 18:00 הגענו לכפר ציורי וקטן בתוך העמק והלכנו ישר לבר המקומי להטביע את הצלחתנו בבירה קרה. בעל המסעדה הזמין לכולנו מונית (שעלתה לא מעט) לשאמוני. אחרי נסיעה של שעתיים (יש פקק בכניסה למנהרה שחוצה את המונט-בלנק) הגענו לשאמוני ב-21:00 בלילה תשושים וכאובים מבלי שיהיה לנו מקום לישון בו. כמובן שהקמפינג בשאמוני היה מלא ורק בשעה 00:00 מצאנו דירת איר בי אנד בי במחיר מופקע. ב-1:00 לפנות בוקר, אחרי מסע לילי בשאמוני, הגענו לדירה וקרסנו למיטה. אני חושב שעד לרגי כתיבת מילים אלו (חודש לאחר הטיפוס) אני עדיין מרגיש בגוף את המאמץ.

לסיכום,

הטיפוס על הגראנד גו'רס היה ללא ספק חווית הטיפוס הכי קשוחה ומורכבת שהייתה לי בחיים. במבט לאחור, הטיפוס על האל קפיטן הרגיש לי בכמה וכמה רמות הרבה פחות מורכב מאשר הטיפוס על הגרנד גו'רס. אחרי שנים של מחשבות, חלומות ותכנונים על שני ההרים הללו, עם 'השגת' המטרה ישנה תחושה של דיפרסיה. כנראה שככה מרגיש להגשים חלום. עד לרגע זה, אני עדיין לא מרגיש שחזרתי לעצמי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. דברים כ"כ עוצמתיים עשויים ללוות אותנו לאורך זמן ממושך. כעת הדבר הנכון הוא לעבד את הדברים, לנוח ולהתכונן להורות המיוחלת. בעתיד כאשר יבשילו התנאים - יהיו עוד הרפתקאות נוספות.